<h1>תוספות ארוכות לתלמיד ר"ת — ב"ק</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[ב"ק ד' ע"ב] תני ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין הן. מכאן מביאין ראייה דתוספתא דידן היא תוספתא דר' אושעיא דאית בה י"ג אבות ולא יותר. ובתוספות פירשו דברייתא דר' חייא ור' אושעיא כולה חדא היא, כדאמרינן בכמה דוכתי [חולין קמ"א ע"א] כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו מתניתא היא. אלא כולהו חדא נינהו. תוספות.
[ב"ק ה' ע"א] בשלמא לתנא דידן תני אבות מנינא למעוטי דר' אושעיא. אין נראה לפרש למעוטי דאין משלמין ממיטב, דהא ליכא מאן דפליג דמשלמין ממיטב, כדילפינן בסוף שמעתין מגזירה שוה. אלא ה"ק דאיהו לא איירי בהו ולא נפקא מינה ולא מידי. ותימה, תינח לשמואל דאמרינן תנא דמתניתין בנזקי ממונו קא מיירי בנזקי גופו לא קא מיירי. אלא לרב דאמר תנא אדם וכל מילי דאדם מאי קאמר למעוטי דר' אושעיא, דר' אושעיא חשיב עניני אדם לכמה אבות ותנא דמתניתין תני ארבעה לומר דכולהו עניני אדם אין לחושבם אלא אב אחד ולא נפקא מינייהו ולא מידי. ואילו לא תנא במתניתין מנינא הוה אמינא דתנא דמתניתין נמי לא חשיב באדם אלא חיוב אחד, ומקצתן חשיב להו ושייר, והשתא דתנא מנינא אשמועינן דכולהו בכלל אדם הן. מפי רבי.
[ב"ק ה' ע"א] שלש עשרה אבות הן. פירוש, י"ג אבות הן. ודיניהן י"ב דהא שוכר איכא למ"ד כש"ח ואיכא למ"ד כנושא שכר והא תני ליה. וה"נ אמרינן פרק בתרא דשבועות [מ"ט ע"א] ארבעה שומרים הן וכו' וקא מפרש בגמרא ארבעה שומרים ודיניהם שלשה מפי רבי.
[ב"ק ה' ע"א] למעוטי מסור ומפגל. כלומר להכי תנא מנינא לגלויי דבכוונה משייר מסור ומפגל, כדמפרש ואזיל טעם לדבר. ואי לאו מנינא אמינא דהא דלא קא חשיב להו לאו דווקא אלא קתני ושייר ואין לתת טעם. הילכך תנא מנינא לאשמועינן דיש טעם בדבר, והשתא מפרש ואזיל הטעם. מפי רבי.
<h2>דף טז.</h2>
[ב"ק ב' ע"א] ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. במסכת כריתות פרק אמרו לו [ט"ז ע"א] אמרינן ר"א מחייב על וולדי מלאכה כאבות מלאכות (הרי) [היכי] קרי להו אבות ותולדות וגם מחייב אתולדה במקום אב. מפי רבי, הנך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הנך דלא הואי במשכן חשיבא קרי לה תולדה. פירוש אותה שהיתה במשכן חשיבא קרי לה אב, ואותה שלא היתה חשיבא במשכן קרי לה תולדה, כגון שובט ומדקדק וכל דדמי להו דהוו במשכן דאינם כי אם תולדות. כדאמרינן [שבת ע"ה ע"ב] רבי יהודה מוסיף אף שובט ומדקדק אמרו לו שובט [הרי הוא בכלל מיסך] ומדקדק הרי הוא בכלל אורג. ויש שאינה נקראת מלאכה, ואפילו תולדה אינה ואע"ג דהואי במשכן, כגון קשר שאינו של קיימא, שכך היו קושרין יתידות (מ)אהלים. והשתא קשה לפי הך גירסא כיון דלא מתרץ אלא לרבי אליעזר, אמאי גרסינן "חשיבא", דמשמע דאתא לאפוקי שובט ומדקדק, שאינן אבות כדפירשנו. דהא כיון דלרבי אליעזר מיחייב אתולדה במקום אב בעל כרחין דלית ליה מניינא. דהכי אמרינן בשבת [ע"ה ע"ב], דמניינא (לא) אתא לאשמועינן סכום החטאות. ולרבי אליעזר איכא חטאות טובא דהא קמיחייב אתולדות כדפירשנו. וכיון דלית ליה מניינא אין לחוש (ד)אפילו יהיו לרבי אליעזר אבות שובט ומדקדק. (ו)סתם הוה ליה למימר "הך דהואי במשכן קרי לה אב והך דלא הואי במשכן קרי לה תולדה", ואמאי קא גרסינן לרבי אליעזר "חשיבא". הילכך לפי הך גירסא דגרסינן "חשיבא" היה נראה לפרש דהך תירוצא "הנך דהואי במשכן חשיבא" אתיא נמי לרבנן. [והכי] קאמר, לא תתרץ אליבא דרבנן כדתרצת מעיקרא, אלא תירוץ השוה לשניהם תתרץ, בין לרבי אליעזר בין לרבנן, "הך דהואי במשכן חשיבא וכו"'. והא דלא גרסינן "אלא", משום דלא שייך לומר אלא היכא דמתרץ אמורא דמעיקרא. והשתא אתי שפיר דכיון דהאי תירוצא נמי לרבנן הוא, משום הכי צריך למיגרס "חשיבא", לאפוקי שובט ומדקדק לרבנן שאינן אבות, דהא אית להו מניינא דמ' אבות [חסר א']. ולפי הספרים דל"ג בהו "חשיבא" אתיא שפיר דלא קא משני אלא לר' [אליעזר] לחודיה, כדפרישית לעיל. ואי נמי גרסינן "חשיבא" אתיא שפיר דהך דהואי במשכן חשיבא קרא אב, פירוש אותה שהיתה במשכן, אותה היא חשובה וקרי לה אב, ואותה דלא הואי במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה. משום דלא הואי בשביל כך לא חשיבא וקרי לה תולדה. וזאת הגירסא פירושה כמו האי גירסא. "דחשיבא" ל"ג כלל. ולהאי לישנא [איכא] למימר דבמשכן לא הואי שום תולדה, ואפילו שובט ומדקדק גופייהו אבות הן. כגון שובט מיסך ממש הוא, ומדקדק אורג הוא, וחייב עלייהו משום אבות. ותימה אמאי לא קאמר לרבי אליעזר נפקא מינה לענין התראה, דכי עביד אב (ו)מתרין בו משום אב, וכי עביד תולדה אין מתרין בו משום תולדה אלא משום אב שלה. כדאמרינן במסכת שבת בפרק רבי אליעזר אומר תולין [קל"ח ע"א], שימר מאי, אמר רב כהנא חייב חטאת, ומשום מאי מתרינן ביה, רבה אמר משום בורר, ר' זירא אמר משום מרקד. הרי משמע בהדיא דיש להתרות בו משום אב. מפי רבי.
<h2>דף כא:</h2>
[ב"ק נ"ד ע"ב] לפריקה. תימה שאינו מזכיר לטעינה, דטעינה נמי כתיב בה חמור, כי תראה חמור אחיך וגו' הקם תקים עמו. מיהו [י"ל] דבכלל פריקה טעינה משמע. תוספות. אלא שדיבר הכתוב בהוה. כמו גבי נפילת הבור שור וחמור מצויין יותר ליפול, לפי שהולכין כל שעה ברשות הרבים עם המשאות, ושאר בהמה וחיה רועין בשדה ואינן רגילין להלך ברשות הרבים. ובהפרשת הר סיני שנאמר גם הצאן והבקר אל ירעו, משום דדרכן לרעות. ותשלומי כפל ואבידה [כתוב בהן] שור וחמור, דדרכן לרעות בשדה אחר ומתוך כך נגנבים ונאבדים. לפריקה ולחסימה, שור וחמור עשויין לטעון משאות ולדוש. לפריקה יליף חמור חמור משבת. תימה אם כן נילף שור לענין פדיון פטר חמור משבת, ונרבה כל בהמה טמאה לענין פדיון. גימגום. וכן בכלאים דחרישה, שור וחמור דרכן לחרוש. ובכלאים דהרבעה דכל בהמות דרכן להרביע וחיה בכלל בהמה, אבל עופות אין דרכן להרביע לכך כתוב בהמתך.
